עולם העבודה משתנה – ולעבוד במקום עבודה פיזי אחד, בין אם הוא משרד בין ארבע קירות ודלת, אופן ספייס או חלל עבודה משותף גם כן הפך לדבר לא מובן מאליו.
הטכנולוגיה המתפתחת מאפשרת גמישות בתנאי העסקת העובדים, ונושא העבודה מהבית הופך לאפשרות לגיטימית, הנדונה בכובד ראש בתהליכי הגיוס וההשמה. מעניין אפילו לראות, שרשת ה-LinkedIn הכניסה לאחרונה בהגדרות חיפוש העבודה: אחת ההגדרות מאפשרת למחפש העבודה להגדיר שהוא בהחלט מעוניין לעבוד ב-remote (מהבית). עבודה מהבית נמצאה במחקרים ככזו המעלה את היעילות וחוסכת כסף למעסיק (נדל"ן מסחרי הוא דבר יקר!), שלא לדבר על תנאים מיטיבים במה שמכונה Work-life balance.
על פי סקר שנעשה בארה"ב ב-2017 על ידיGallup שסקר יותר מ -15,000 עובדים, 43% מהנשאלים אמרו שהם בילו לפחות קצת זמן בשנת 2016 בעבודה מרחוק – בארבעה אחוזים יותר מאשר בשנת 2012. לא רק יותר אנשים עובדים מהבית, הם גם עושים זאת לעתים קרובות יותר: מבין הנשאלים, 31% עבדו מהבית ארבעה עד חמישה ימים בשבוע, לעומת 24% ב -2012.
אולם בארץ המעסיקים פחות אוהבים את הכיוון, אם כי לא כולם. התחושה היא לרוב שאין שליטה על העובד והפרודוקטיביות שלו, שהעובד מאבד זיקה לארגון, ושניהול והתפעול השוטף נפגע. כך נשארים עובדים רבים באופן ספייס הפופולרי.
אופן ספייס (open space) הוא אחת מצורות תכנון המשרדים הפופולריות ביותר בעולם המערבי.
על פי ויקיפדיה, "אוֹפֶּן סְפֶּייס Open Space - "("חלל פתוח") הוא המונח הגנרי לתיאור סגנון של אדריכלות ועיצוב פנים המשמש בעיקר בתכנון משרדים, ובו תכנון קומה במבנה מתבסס על חללים פתוחים וגדולים, תוך העלמת מחסומים שיוצרים חללים קטנים, כמו קירות ודלתות. במקום אלו, הפונקציות הספציפיות בחלל המדובר מוגדרות בדרך כלל על ידי תאי עבודה (קיוביקלז).
אופן ספייס היה צו השעה בתכנון משרדים בעשורים האחרונים, אך עתה נשמעים יותר ויותר קולות בגנות השיטה, ויש המכריזים על "מותו של האופן ספייס" בטווח של כמה שנים.
מדוע האופן ספייס יוצא מהאופנה?
ובכן, כל המתנגדים לשיטה מציינים סיבה אחת ברורה: פגיעה בפרודוקטיביות של העובדים עקב הסחת דעת וחוסר ריכוז. בשורה התחתונה – אופן ספייס מבזבז זמן לעובד וכסף למעסיק.
ויליאם בלק (William Belk), יועץ תהליכים אמריקאי בעל שם ומשרדו סקרו באופן אנונימי כ -2,000 עובדים בתחומי תוכנה, IT, חומרה, שירותים פיננסיים, קריאייטיב, שיווק, רכב, אדריכלות ותעשייה, ומצא כי יותר ממחצית (54%) של אלה שנחשבים "בעלי ביצועים גבוהים" מגדירים את סביבת המשרד שלהם כ"יותר מדי מסיחה את הדעת".
חברת Belk מגדירה עובדים עתירי ביצועים (HPE) כאנשים "המתבקשים לפתור את הבעיות הקשות ביותר בכל חברה, הם טכנאים, בונים, מעצבים, אנשי קריאייטיב, מעצבי תרבות, מספרים ומפתחים. יחד הם אחראים על חדשנות ויצירת מוצרים ושירותים, ומפתחים את החדשנות והתעשייה ברחבי הגלובוס". מחקרו מראה כי סביבת האופן ספייס הורגת אותם. פשוט כך.
אולם, חשוב לקחת בחשבון שעמדת עבודה משרדית הנה דבר חשוב ויתרונותיה רבים: העובדים מפתחים תחושת שייכות רבה יותר לארגון, מייצרים בסיס לעבודה שיתופית ומטריציונית, והימצאותם במקום פיזי אחד מקלה על הניהול, הבקרה והתוצרים המתבקשים מעבודתם. בארגון כמו Yahoo כפתה המנכ"ל, מריסה מאייר, על כל העובדים להגיע לעבוד במשרד. ההחלטה נבעה מרצונה להגביר את החדשנות באמצעות עבודה שיתופית, שיכולה להיעשות רק כשיש נוכחות פיזית של כל העובדים באותו מקום. יש להוסיף על כך גם כמה עובדות טכניות, כמו העובדה שלא כל עבודה ניתנת לביצוע מרחוק, אופן התקשורת הבין-אישית נפגע והתשתיות הטכנולוגיות הביתיות לא תמיד מאפשרות התקנה של כל מערך ההתחברות למערכות הארגון.
אך לא הכל שחור ולבן – יש גם פתרונות ביניים, שהופכים להיות יותר ויותר חדשניים ומסקרנים.
מילות הקוד של פתרונות אלו הן גמישות בחלל.
יש אנשי מקצוע בתחום העיצוב שמייצרים חשיבה חדשנית מרעננת, ומייצרים פתרונות מסקרנים. המוטו שלהם הוא, שאנחנו עדיין זקוקים ולא מוכנים לוותר על עמדות עבודה אישיות – הנושא חיוני להתנהלותנו. אך בהתחשב בפיתוח הטכנולוגי המואץ, גם עמדות אלו צריכות להתאים את עצמן לרוח הזמן. די מדאיג לראות שלא השתנה הרבה בנושא עיצוב עמדות העבודה מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת... הגיע הזמן "לחשב מסלול מחדש".
אז אלו אלטרנטיבות של "חישוב מחדש" מציעים המומחים? לצד פיתוחים טכנולוגיים מרשימים שמקדימים את זמנם ניתן לציין תכנון סביבות עבודה במציאות מדומה (VR). אך ברצוני לציין 2 דוגמאות, שאינן כה מרחיקות לכת, אך בהחלט מסמנות חדשנות:
איימי שאו גדלה בטאיוואן. היא זוכרת את רחובות העיר גדושות בסוחרי רחוב ישובים בתוך דוכן מזון. סוחרים אלו יכלו לעבור עם הדוכן שלהם ממקום למקום, ולקבוע את נקודת המכירה היכן שרצו. זה שימש לה השראה להמצאה שלה "Fluid" ("זורם", "נוזלי"), שבבסיסה העיקרון של אופן ספייס המתאים את עצמו ללא תבנית בנויה מראש. מדובר במעין "צריפים" שמחובר אליהם שולחן ומטען מבוסס סוללות. המושב גמיש, חלון המאפשר פרטיות, ניתן להתחבר עם כל מחשב שהוא, ויש אפילו מקום לאחסון חפצים אישיים.
איימי אף רואה פוטנציאל נוסף להמצאתה כמקום שניתן להתאמה לפעילויות שאחרי שעות העבודה – ניתן יהיה "להחנות" את ה"צריף" ולטעון אותו, בדומה למכונית חשמלית. עקרון ההטענה משפיע גם על סגנון העבודה: מאפשר לאנשים למלא את המשימות האישיות זמן מוגדר מראש, ומשימות הדורשות מפגש חברתי מרובה משתתפים לעשות בשטחים שנועדו לכך. ה"צריף" מאפשר גם פרטיות רבה, שאינה קיימת באופן ספייס, ובתוכו העובד מרגיש מוגן, חופשי לשבת כרצונו ובעיקר מנותק מרעשים חיצוניים.
ויקטור מוינייר לא חי בשלום עם גרסת ה-fits-to-all-office, המקובלת כיום, ומחפש משהו גמיש יותר, שהוא קורא לו adaptive(המתאים את עצמו). בכל רגע נתון משרד חייב להפוך את הפונקציונליות שלו, לפי טענתו של מוינייר. פעם לפגישות צוות, פעם לפגישות אחד על אחד, פעם למתחמי חדשנות בשיטת open innovation, ופעם למשימות מבוססות מחשוב הדורשות ריכוז מלא. הרעיון של מוינייר לפתרון מושפע מעולם האחורי הקלעים בתאטרון. במשרד החדש, המכונה בפיו – "The Staged Office", הוא מציע להתקין מסילות בתקרה וברצפה, שיאפשרו להתקין וילונות פרטיים, לוחות כתיבה, גופי תאורה, פאנלים אקוסטיים וריהוט נייד. מוינייר מציע להתייחס לרעיון שלו כאופציה קלה ליישום: בכל תהליך של חידוש מבני משרדים אפשר לקחת בחשבון את עקרונות הרעיון, ללא צורך במאמץ נוסף או בבניה מחדש.
יתרונות של רעיונות כמו של ויקטור מוינייר מעניינים לבחינה: המבנה הגמיש מאפשר ספונטניות ואינטראקטיביות. הוא מהווה חוויה, שבה אנשים מתנסים באווירה שונה במעבר מפינה לפינה בתוך המתחם, כמעט כמו סוג של משחק. יכולת ה"זיקית" הזו גם מאפשרת לעובדים להיות מעורבים בעיצוב סביבת העבודה שלהם ולקחת בה חלק פעיל.
צפו להפתעות!